ένα μουσείο πάνω στη 'Διαχωριστική Γραμμή'

Επισήμως λέγεται "Οδός Σώματος Μηχανικού".

Αν όμως ρωτήσεις κάποιον τυχαίο περαστικό "πού είναι η Οδός Σώματος Μηχανικού;" το πιθανότερο είναι να σου απαντήσει με μια σύντομα γκριμάτσα άγνοιας.

Κι όμως : Πρόκειται για τον πιο σημαντικό δρόμο της Ιερουσαλήμ, 

γνωστός σε όλους ως "Λεωφόρος Υπ'Αριθμόν Ένα".

Η "Λεωφόρος Υπ'Αριθμόν Ένα" είναι τα παλιά σύνορα, που χώριζαν την πόλη στα δύο : την Ανατολική Ιερουσαλήμ που ανήκε στην Ιορδανία και την Δυτική, που ανήκε στο Ισραήλ. Μετά τον πόλεμο των Έξι Ημερών τον Ιούνιο του 1967 και μέχρι σήμερα, τα παλιά σύνορα έγιναν η κεντρική συγκοινωνιακή αρτηρία της Ιερουσαλήμ, που ελέγχεται πλέον ολόκληρη από το Ισραηλινό κράτος.

Πρόσφατα, η "Λεωφόρος Υπ'Αρθμόν Ένα" άλλαξε πρόσωπο και κατά μήκος της κυλάει το τραμ της πόλης που ενώνει τις αραβικές βορειοανατολικές της γειτονιές, το ιστορικό-εμπορικό κέντρο, καταλήγοντας στις καθαρά εβραϊκές γειτονιές της, στα νοτιοδυτικά.

η Λεωφόρος Υπ'Αριθμόν 1 στην Ιερουσαλήμ
- βλέποντάς της από τον Νότο προς τον Βορρά -

Αν δεν το ξέρεις, δεν το προσέχεις.

Είναι ένα από τα πάμπολλα πετρόκτιστα σπίτια, που για ένα ελληνικό μάτι έχουν κάποιον "νεοκλασικό αέρα", αν και απέχουν πολύ από έναν τέτοιον χαρακτηρισμό. Οι σμιλευμένες ωχρές πέτρες, βαλμένες με τάξη η μια δίπλα και πάνω από την άλλη, όπως και τα "οθωμανίζοντα"παράθυρα, σου υπενθυμίζουν πού ακριβώς βρίσκεσαι : Μεταξύ Ανατολής και Δύσης.

Δεν θα μπορούσε να βρεθεί λοιπόν πιο σαφής ονομασία για το "Μουσείο πάνω στην Διαχωριστική Γραμμή" (Museum on the Seam στα αγγλικά), το οποίο αυτοχαρακτηρίζεται από το 2005 μέχρι σήμερα ως "Μουσείο Σύγχρονης Κοινωνικοπολιτικής Τέχνης".

Ο όρος "κοινωνικοπολιτική Τέχνη" σίγουρα ενέχει πλεονασμό.

Κάθε μορφή Τέχνης κρύβει μέσα της τη δική της κοινωνικοπολιτική της διάσταση, ή και περισσότερες από μία. Επειδή όμως τα πάντα εδώ είναι κατ'αρχάς"Πολιτική", κάθε πλεονασμός ακούγεται απολύτως φυσιολογικός. Άλλωστε, το "Μουσείο της Διαχωριστικής" στεγάζεται σε ένα παλιό προκεχωρημένο φυλάκιο του ισραηλινού στρατού, που ακόμα έχει στους τοίχους του τα δικά του πολεμικά τραύματα.
Όσο και να θες, σε αυτήν την πόλη δεν μπορείς να αγνοήσεις τις πέτρες της. 

Πολλαπλές οι αναγνώσεις, που όμως προϋποθέτουν εξίσου πολλαπλές συνειδητοποιήσεις. 

Και δεν υπάρχει πιο κατάλληλος για να δώσει το στίγμα αυτού του ιδιαίτερου Μουσείου
από τον ίδιο τον καλλιτεχνικό του διευθυντή και διεθνούς φήμης επιμελητή εικαστικών εκθέσεων, Rafi Etgar, (όπου "Ετγκάρ", στα εβραϊκά σημαίνει "πρόκληση".. 
..Τίποτα δεν είναι τυχαίο τελικά.)

Δείτε το βίντεο :

Οι μέχρι τώρα εκθέσεις του "Μουσείου της Διαχωριστικής" έχουν όλες ένα κοινό :
την Αντίθεση.

Όλες κατά τρόπο αριστοτεχνικό "δεμένες", με εμφανή την προσπάθεια που καταβάλλεται να αναδειχθούν εξίσου όσο το δυνατόν περισσότερα αντικρουόμενα επιχειρήματα πάνω στο ίδιο θέμα.

Φυσικό επόμενο ήταν βέβαια οι εκθέσεις του να αντιμετωπισθούν κατά καιρούς με καχυποψία.

Από την άλλη όμως, η καλλιτεχνική ματιά ως προς την αιχμηρή και τόσο μεταβαλλόμενη πραγματικότητα της περιοχής και της ίδιας της πόλης -διαιρεμένης ή μη- , είναι ικανή να αφοπλίσει, να προβληματίσει και να μας πάει ένα βήμα προς την όποια κάθαρση που άλλοτε εκφράζεται με όπλα κι άλλοτε με κλάδους ελαίας.

Απόδειξη σ'αυτό;

Μα η σχεδόν.. επίμονη αποχή του ιδιαίτερου αυτού Μουσείου να δίνει δημοσιότητα στις εκθέσεις του. Και παρ'όλ'αυτά, πάντα καταφέρνει να γίνεται το "talk of the town" - γεγονός το οποίο τιμά το κοινό που προσέρχεται τόσο από τις αραβικές όσο και από τις εβραϊκές γειτονιές της πόλης για να αποκτήσει τη δική του άποψη.

Και κάπως έτσι, η "Αντίθεση" έγινε consensus.

Οξύμωρο - αν το σκεφτεί κανείς.

Herman Nitsch, 'Διαρροή' - Αυστρία (1987)

Η τωρινή έκθεση του "Μουσείου της Διαχωριστικής" έχει τίτλο "Σάρκα και Αίμα" και έχει να κάνει με ό,τι ενώνει και ό,τι χωρίζει τον άνθρωπο από τα ζώα.
Μέχρι πού μπορεί να φτάσει ο άνθρωπος για να θεωρηθεί ζώο, αλλά και μέχρι ποιο σημείο το ζωικό βασίλειο αναδεικνύεται ίσο -και ίσως ανώτερο- από εμάς, τους θνητούς.

Ένας αλλοπρόσαλλος διάλογος ανάμεσα στα ανώτερη και κατώτερη έκφανση του "είναι" μας. Ένας διάλογος απόλυτα κατανοητός, όταν δίνεται με δυνατές εικαστικές φόρμες, που είτε σοκάρουν είτε μας βοηθούν να συνειδητοποιήσουμε τα δικά μας όρια. Ή έστω, τα όρια που αποφασίσαμε καθένας από μας να θέσει για να καθορίσει τη δική του, απόλυτα προσωπική "Διαχωριστική Γραμμή".

Εντυπωσιάστηκα από την αριστοτεχνική λεπτομέρεια που χαρακτήριζε τον τρόπο σύνθεσης και παρουσίασης των έργων της έκθεσης. Δεν υπήρχε κανένα "κενό" σε κάθε αντεπιχείρημα αυτής της τόσο εικαστικής "υπόθεσης εργασίας".

Και -ευτυχώς για μένα- αυτή η "υπόθεση εργασίας" δεν μου έδωσε τη εύκολη διέξοδο να σας πω  ένα από τα πάμπολλα προκάτ συμπεράσματα.
Αντιθέτως.

Pia Maria Martin , "Ψαρόσουπα" - Γερμανία (2003)

Δεν έλυσα καμία απορία μου ως προς την δική μου, προσωπική "Διαχωριστική Γραμμή".

Μπορώ να πω μάλιστα, ότι η έκθεση "Σάρκα και Αίμα" με έκανε να αναρωτηθώ ακόμα περισσότερο για την ορθότητα της στάσης ζωής μου, του τρόπου που αντιλαμβάνομαι ποιός είμαι εγώ και ποιοί είναι οι όποιοι "άλλοι άνθρωποι" -εντός και εκτός εισαγωγικών, συμπεριλαμβανομένου και του εαυτού μου.

Από την άλλη, εάν ήδη είχα καθαρές απαντήσεις πάνω σε ένα τέτοιο ερώτημα -

ομολογώ πως θα ανησυχούσα για μένα ακόμα περισσότερο..

Guy Zagurski, "Κέρατο" -  Ισραήλ (2005)

Η έκθεση "Σάρκα και Αίμα" ("Flesh and Blood") 
θα διαρκέσει μέχρι και τα τέλη Αυγούστου 2013

Για να φτάσετε στο Museum on the Seam, παίρνετε το τραμ από το κέντρο της πόλης και σταματάτε στη στάση Shivtei Israel.

Κατεβαίνοντας,  το Μουσείο της Διαχωριστικής είναι ακριβώς μπροστά στα μάτια σας 

-αποκλείεται να μην το δείτε.

 η ιστοσελίδα του Μουσείου : www.mots.org.il

_________________________________________________________________________________

המוזיאון על קו התפר

רשמית זה נקרא "רחוב חיל ההנדסה"

אבל, אם תשאל עובר אורח את השאלה "סליחה, איפה נמצא רח' חיל ההנדסה?" קרוב לודאי יענה לך בשלילה.

אלא דווקא מדובר על אחד הרחובות החשובים ביותר של ירושלים,

ה"ידוע בציבור" לכולם כ"כביש מספר אחת".

כביש מספר אחת הינו הגבול הישן שהיה מפריד את העיר לשניים : את מזרח ירושלים שהייתה שייכת לירדן ואת חלקה המערבי – החלק הישראלי שלה. אחרי מלחמת ששת הימים ביוני 1967 ועד היום, הגבולות הישנים הפכו להיות הציר התחבורתי המרכזי של העיר כולה.

לאחרונה, כביש מס'1 שינה את פניו ולאורכו נעה הרכבת הקלה, המחברת את השכונות הערביות שלה בחלק הצפון-מזרחי, את המרכז המסחרי ומגיעה עד לשכונות היהודיות בדרום-מערב.

הכביש מס'1 בירושלים

במקרה שלא מכירים אותו, לא שמים לב.

מדובר באחד המבנים הרבים  הבנוים באבן שבעיני המבקר היווני נראים בטעות כ"נאיוקלאסיים".האבנים הלבנות, נטמנות זו לצד זו, משולבות עם חלונות עגלגלות מצויבות בסגנון עותומני מובהק- כל הפרטים האלה מזכירים לך איפה בדיוק אתה נמצא באמת :

בין המזרח למערב – נקודה.

על הבנין הזה לא היה יכול להימצא שם יותר מדויק מזה של "מוזיאון על התפר" – המכנה את עצמו משנת 2005 ועד היום כ"מוזאיון לאומנות סוציופוליטית עכשוית".

המונח "אומנות סוציופוליטית" - מיותר.

הרי כל אומנות כוללת בתוכה מידה סוציופוליטית מסויימת – אפילו יותר מאחת.

אלא מפני שפה בארץ כמעט הכל נתפס כ"פוליטי" בראש ובראשונה, כל ביטוי הנשמע כמיותר לאוזן זרה, בסופו של יום המציאות מוכיחה שהמונח המוזר הזה – צודק...

הרי אי אפשר להתעלם מהעובדה שהמוזיאון הזה נמצא בבניין שהיה בעבר תצפית צבאית, שעדיין אפשר לראות עליו את כל פצעיו מתקופת המלחמות שעברו מולו.

בעיר כזאת אי אפשר להתעלם מאבניה.

רבות הן הקריאות, הנדרשות מודעות זהירה.

ואין איש יותר מתאים לתת את הפואנטה המיוחדת של מוזיאון זה מהמנהל האומנותי שלו, רפי אתגר
(שקיבל על עצמו את אתגר שכזה..

..כי שום דבר אינו מקרי..)

הנה הוידאו :

המכנה המשותף של תערוכות מוזיאון על התפר הינו האנטיטזה.

כל תערוכה קשורה זו לזו באופן אריסטוטכני, עם נסיון מתמיד להציג באופן בולט כל טיעון נגדי

שלעיתים נוצרת חשדנות מסוימת כלפי הסימנטיות הפוליטית שמתבטאת בין הקירות.  

מצד שני, המבט האומנותי כלפי המציאות המשתנה באופן מתמיד בקצה הזה של העולם ושל העיר המסוימת –בין היא מחולקת ובין אם לאו- , יש לו את היכולת לפרק נשקים, לעורר שאלות ולהוביל לאיזה סוג של קתרזיס, -בין אם מדובר ביריות או בניפנוף עלי זית.

ההוכחה לזה?

ההימנעות העקשנית של המוזיאון עצמו מלפרסם יותר מדי את תערוכותיו.

ולמרות הכל , הוא מצליח להיותthe talk of the town  , עובדה המחמיאה לקהל שלו שבא להתרשם, לא משנה מאיזה צד של העיר - מערבי או מזרחי.

וככה פתאום, האנטיטזה הפכה לקונצנזוס.

אוקסימורון.

הרמן ניטש - נזילה , אוסטריה 1987

התערוכה הנוכחית של מוזיאון על התפר נושאת את שם "בשר ודם" ומתמקדת בכל מה שמחבר ומפריד את בני אדם מבעלי חיים.

עד לאיזה מקום בני אדם מסוגלים להגיע כדי שייכונו "בעל חיים" ?

על איזה שפיץ יכול להגיע עולמם של בעלי חיים כדי שיווכח עליונותו כלפינו - בני התמותה ?

מדובר על דו-שיח בין התדמית המעורפלת של טבעינו האנושי לתדמיתו השניה, הנאורה.

דו-שיח לגמרי מובן, המתבטא בנורמות פעם עוררות זעזוע ופעם עוזרות לנו להפנים את קוטבי גבולותינו האישיים. או – בכל מקרה- על מנת לראות את הגבולות שאנחנו לעצמנו החלטנו להצביע כ"קו תפר" פרטי,

השייך אך ורק לנו.

התרשמתי מצורת התצוגה והחיבור בין יצירות האומנות המוצגות.

לא ראיתי שום פער בין טעיוני דו-שיח זה, בו משתתפים  פיסול, ציור, תנועה, אור וחושך.

ולמזלי, הדו-שיח הזה לא נתן לי את ההזדמנות להביע את התרשמותי בעוד קלישאה מוכרת.

להיפך.

פיה מריה מרטיו - מרק דגים, גרמניה 2005

מחד גיסא, לא מצאתי שום תשובה לגבי מיקומו של "קו התפר" האישי שלי.

אפשר להגיד גם שהתערוכה "בשר ודם" עוררה בי את הרצון לשאול את עצמי עוד פעם על נכונותה של עמדתי בחיים, של מודעותי על מהותי ומי הם בכלל "האנשים האחרים" – עם או בלי מרחאות-.

מאידך גיסא, ולו היו לי תשובות לגמרי ברורות על כזה נושא

אני מודה שהייתי דואג על עצמי אפילו יותר מעת עתה..

גיא זגורסקי - קרנף , ישראל 2005

התערוכה "בשר ודם" תימשך עד סוף אוגוסט 2013

כדי להגיע למוזיאון על התפר, תרדו לתחנת "שבטי ישראל" של הרכבת הקלה.

מול עיניכם משתרע בניין המוזיאון.

-אי אפשר לפספס.

אתר המוזיאון : www.mots.org.il  

     

נ.ב. על שגיאות בדיקדוק או בתחביר– איתכם הסליחה

 זה הפוסט הראשון שלי בעברית