το χωριό Κλιλ : αναρχία με στυλ

Η αλήθεια είναι πως η έννοια "χωριό" στο Ισραήλ είναι πολύ διαφορετική από αυτήν που έχουμε συνηθίσει στην Ελλάδα. Αντίθετα με την ελληνική κρατική μηχανή που "βρήκε" έτοιμα χωριά στην ύπαιθρο, το ισραηλινό δημόσιο τα δημιούργησε από την αρχή, με σκοπό να αναπτυχθεί οικονομικά η περιφέρεια αλλά και να βρουν στέγη τα κύματα εβραίων μεταναστών που έρχονταν να εγκατασταθούν μόνιμα στη χώρα. 

Ο οικιστικός προγραμματισμός προέβλεπε τα πάντα και με κάθε λεπτομέρεια, ανάλογα με τον συγκεκριμένο σκοπό του κατά τόπους αναπτυξιακού σχεδιασμού αλλά και του ανθρώπινου δυναμικού που επρόκειτο να εξυπηρετήσει : πολεοδομικός σχεδιασμός, παροχή νερού και ρεύματος, δίκτυο αποχέτευσης, σύνδεση με το οδικό δίκτυο και όλα τα συναφή. Έτσι πάνω-κάτω δημιουργήθηκαν κοινοβιακοί αγροτικοί συνεταιρισμοί κατά τα πρότυπα κομμουνιστικών ιδεωδών (τα λεγόμενα "κιμπούτς") ή άλλες πιο χαλαρές και περισσότερο "καπιταλιστικές" οικιστικές μονάδες με κύριο σημείο αναφοράς τη γεωργία, που ονομάζονται "μοσάβ". 

Κάτι τέτοιο είχαν στο μυαλό τους οι αρμόδιοι, όταν το 1979 παραχωρήθηκαν προς οίκηση ακαλλιέργητες δημόσιες γαίες, για να δημιουργηθεί το Κλιλ - ένα ακόμα αγροτικό "χωριό" στα βόρεια της χώρας, σε απόσταση αναπνοής από τα σύνορα με τον Λίβανο και δέκα χιλιόμετρα ανατολικά από την παραλιακή πόλη Ναχαρία.
Αλλά, όπως διαπίστωσα όταν πήγα, η παλιά καλή συνταγή κάπου ..χάλασε.

το χωριό Κλιλ 

Το Κλιλ δεν θυμίζει σε τίποτα τα κιμπούτς ή τα μοσάβ που είχα επισκεφθεί μέχρι σήμερα.
Η ασφαλτόστρωση υποτυπώδης. Οι πινακίδες γραμμένες στο χέρι. Τα σπίτια διεσπαρμένα πάνω στα όρη και στα βουνά χωρίς ομοιόμορφο αρχιτεκτονικό σχέδιο. Πεζοδρόμια και πάρκινγκ δεν υπήρχαν. Δημόσιος φωτισμός, απών. Δεν υπήρχε ούτε καν ένα έστω μικρό εμπορικό κέντρο -σήμα κατατεθέν της σύγχρονης ισραηλινής κουλτούρας-.
Και όμως, το Κλιλ -υπήρχε, κυριολεκτικά μες στη μέση του πουθενά.

Οι μόλις 1000 κάτοικοί του είναι πολύ περήφανοι για το χωριό τους,
επειδή ακριβώς επέλεξαν οι ίδιοι αυτήν την αυτοαπομόνωση.

η μία και μοναδική σήμανση που βρήκα στο Κλιλ

Με το που δημιουργήθηκε το Κλιλ, οι λίγες οικογένειες που βρέθηκαν εκεί αποφάσισαν ούτε λίγο ούτε πολύ να κάνουν πράξη ένα "Γαλάτικο Χωριό", και έκλεισαν την πόρτα στην κρατική γραφειοκρατία. Δεν δέχθηκαν να συνδεθεί ο οικισμός τους με το δίκτυο της ΔΕΗ. Δεν ενέκριναν το πολεοδομικό καλούπι που τους πρότεινε το κράτος. Έκτισαν τα σπίτια τους όσο γίνεται πιο μακρυά το ένα από το άλλο. Δεν περιέφραξαν τα όρια των περιουσιών τους και όλα αυτά λόγω ιδεολογίας. Όσο για δημόσιες υπηρεσίες κάθε είδους - ούτε λόγος.

Εδώ, ο μόνος αρχηγός είναι η φύση.
Και αυτό το εμπέδωσα πολύ καλά όταν βρέθηκα εκεί πάνω, στη μέση του πουθενά, το περασμένο σαββατοκύριακο.

"Μα γιατί το κάνετε αυτό στον εαυτό σας;" ρώτησα αφελώς,  όπως θα ρώταγε κάθε παιδί που μεγάλωσε σε ένα διαμέρισμα στο κέντρο της πόλης.
Το ίδιο ξαφνιασμένος με τη δική μου απορία απάντησε ο Γκίλι, ένας από τους πρώτους κατοίκους του Κλιλ, που άφησε πριν από τριάντα χρόνια τον πολιτισμό του Τελ Αβίβ και τοποθέτησε την πρώτη ανεμογεννήτρια του Κλιλ -που καλά καλά ούτε που υπήρχε τότε-
"Τι κάνουμε εμείς στον εαυτό μας;
Εγώ αναρωτιέμαι τι σας φταίει ο δικός σας εαυτός και τον βασανίζετε έτσι, ανάμεσα στα τσιμέντα.."

Και σαν να μην είχε άδικο.

Η ζωή στο Κλιλ, αν εξαιρέσουμε ότι δεν υπάρχουν μαγαζιά, μπαρ, εστιατόρια και ένα κάπως κοντινό πρατήριο βενζίνης ή φαρμακείο, δεν έχει σε τίποτα να ζηλέψει τις σύγχρονες ανέσεις της πόλης.

Κάθε σπίτι έχει τη δική του μικρή μονάδα παραγωγής ενέργειας, είτε από τον ήλιο είτε από τον αέρα. Το μποστάνι είναι αυτό που φροντίζει για το καθημερινό φαγητό. Το λάδι και το κρασί φτάνουν απ'ευθείας από τα χωράφια, ενώ τον τελευταίο καιρό τα ενοικιαζόμενα δωμάτια για τους τουρίστες συμπληρώνουν το οικογενειακό εισόδημα. Η ανακύκλωση έχει γίνει τρόπος ζωής και έτσι απλά, η ζωή στα βουνά συνεχίζεται ήρεμα, χωρίς λογαριασμούς, χωρίς κορναρίσματα και περιττές φασαρίες.
Κι ας σπάει το κεφάλι της  η κρατική μηχανή επί τριάντα χρόνια τώρα  να βάλει σε μια υποτιθέμενη σειρά με χαρτιά, σφραγίδες και διοικητικές διαδικασίες ένα "χάος" που έχει τη δική του τάξη.
Για να το πω αλλιώς : "Και ζήσαν αυτοί καλά, κι εμείς..καλύτερα"....

Αλήθεια, πώς καταφέραμε και μπλέξαμε τη ζωή μας τόσο πολύ ;
Πώς βάλαμε τόσους μπελάδες στο κεφάλι μας, τη στιγμή που κάποιοι άλλοι άνθρωποι σαν κι εμάς κατάφεραν και είδαν την πραγματικότητα τόσο απλά και καθαρά ;
Μήπως τελικά το φοβερό δίδυμο Goscini και Uderzo, που εμπνεύσθηκαν τον Αστερίξ και το Γαλατικό Χωριό τους, άραγε είχαν περάσει κάποτε από κάποιο χωριό που το έλεγαν Κλιλ κι αποφάσισαν να κρατήσουν αποκλειστικά για τον εαυτό τους ένα τέτοιο μυστικό ;
Μήπως είναι καιρός να ξανασκεφτούμε και να αναθεωρήσουμε απλά βασικά πράγματα, ειδικά σε αυτήν την περίοδο που η Ελλάδα και η Κύπρος κυριολεκτικά πνίγονται μέσα σε τόσα "προγράμματα διάσωσης", τόσο μα τόσο πολιτισμένα ;

Κι ενώ έφυγα από το Κλιλ καταγοητευμένος, αλλά και ..καταμπερδέμενος,
σαν μου έκανε "κλικ" όλο αυτό το ..τετελεσμένο γεγονός.
Θα το παραδεχθώ.
Τέτοια αναρχία, και μάλιστα τόσο "τακτοποιημένη", 
μα την αλήθεια, δεν περίμενα να βρω.

Κάντε τον κόπο και ρίξτε μια ματιά 

στην ιστοσελίδα του χωριού Κλιλ

και δεν θα χάσετε : 

http://www.clil.org.il/aboutEn.asp?item_id=6

________________________________________________________________________

הכפר כליל : אנרכיה עם סטייל

האמת היא שלמונח "כפר" בישראל אין אותה המשמעות כמו בארץ. לעומת יוון כשהמדינה מצאה כפרים קיימים מפוזרים במחוזותיה, מדינת ישראל הצעירה בעצם יצרה אותם מההתחלה על מנת לפתח  כלכלית את הפריפריה ולקלוט את גלי העולים החדשים שהגיעו להשתקע בארץ חדשה.

תיכנון אכלוס הפריפריה היה מפורט ומדויק לפי מטרות תוכניות הפיתוח המסוימות על כל איזור וגם לפי אופן האוכלוסיה שהייתה מיועדת לגור במקום : תוכנית אורבנית, הספקת מים וחשמל, רשת ביוב, בניית כבישים וחיבור לתשתיות הקיימות וכו'. בהתאם לקריטריונים אלה נוצרו הקיבוצים, קולקטיבות חקלאיות עצמאיות המושפעות מאוד מהאידאלים הקומוניסטיים,  והמושבים שמוקד פעילותם היה גם חקלאות אבל הארגון הפנימי שלהם נראה קצת יותר קפיטליסטי.

בשנת 1979 הותרו לאכלוס ופיתוח חקלאי אדמות מדינה בצפון הארץ כדי שיוקם עוד כפר חקלאי : הכפר כליל המשתרע כעשרה ק"מ מזרחית מנהריה ובמרחק נגיעה מהגבול הלבנוני.    

אבל, ממה שהבנתי כשביקרתי שם לאחרונה, מתכון התיכנון המוכר והידוע לא ממש נשא פרי.

הכפר כליל

הכפר כליל בשום פנים ואופן לא מזכיר את הקיבוצים או המושבים המוכרים.

רחובות האספלט מעטים. השילוט נעשה ביד. הבתים מפוזרים בגבעות בלי תוכנית אדריכלית אחידה. מדרכות וחניות -אין. תאורה ציבורית לא קיימת. אפילו "הקניון" שנוכחותו מאפיין כל עיירה ישראלית, לא היה.

ודווקא הכפר כליל חי וקיים באמצע שום מקום.

תושבי כליל, כאלף נפשות בסך הכל, כולם גאים על הכפר שלהם משום שהם שהחליטו על בדידותו.

השילוט היחיד שראיתי בכליל

כשהכפר נוסד המשפחות המעטות שבחרו להשתקע החליטו לא פחות ולא יותר ליצור מציאות של "כפר גלאי". סירבו להתחבר לרשת חברת החשמל. לא קיבלו את התוכנית האורבנית שהגיש הממשל המקומי. בנו את בתיהם  כמה שיותר רחוק זה מזה. לא בנו גדר המפרידה את הכפר משאר הכפרים בסביבה. נוכחות מדינית רשמית  כמו למשל תחנת משטרה או מרפאה בוודאי שאין. וכל זה - מתוך אידאולוגיה.

כאן, רק הטבע הוא הבוס.

את התופעה הזאת הפנמתי טוב מאוד בסופשבוע שביליתי שם לא מזמן.

"אבל למה אתם עושים את זה לעצמכם?" שאלתי בתמימות, כילד שגדל בדירה של מרכז העיר.

גילי, כבר בן 60 ואחד מחלוצי כליל שלפני כשלושים שנה עזב את תל-אביב המתורבתת והגיע לבנות פה חיים ושתל את הטורבינה הראשונה של היישוב, ענה לי בהפתעה גדולה אפילו יותר : "אתם שואלים מה אנחנו עושים לעצמנו? אני שואל את עצמי מה אתם עושים לעצמכם וממשיכים לחיות בין כל הבטון הזה מסביב".

נדמה לי שהוא לא כל כך טעה.

מלבד העובדה שאין פה חנויות, ברים, מסעדות, תחנת דלק ובית-מרקחת, בכליל יש לך הכל ובמקביל אין לך מה להתגעגע מחיי הכרך הגדול. 

לכל בית יש חשמל משלו או מהרוח או מהשמש. הבוסתן מספק את האוכל. דבש, שמן ויין באים מעבודה באדמה. החקלאות מביאה פרנסה, העצים מחממים את לילות החורף הקרים ולאחרונה יש כמה צימרים שמתמלאים בסופי שבוע ובחגים. המיחזור נהפך להרגל יומיומי והחיים על ההרים נמשכים בשלום ובשלווה בלי חשבונות, בלי ציפצופי מכוניות ובלגנים מיותרים. והמדינה? שתשבור את הראש על כך שכבר שלושים שנה היא לא מצליחה לכפות את הסדר דרך ניירות, חותמות, פרוצדורות על הכאוס התקין הזה.

במילים אחרות : בכליל יש חיים יפים ושלווים עד עצם היום הזה...

אז תגידו. איך הצלחנו ובילבלנו את חיינו כל כך הרבה?

איך יצרנו כל כך הרבה צרות לעצמנו כשאנשים בדיוק כמונו הצליחו להתמודד עם החיים בצורה כה פשוטה?

אולי מתישהו יוצרי אסטריקס עברו מהכפר הגלאי שקוראים לו כליל  אך לעולם לא גילו לנו כזה סוד?

אולי הגיע הזמן שנשקול עוד פעם מחדש את תפיסתנו כלפי הדברים הבסיסיים ביותר בחיינו?

אולי הגיע הזמן שאנחנו, יוונים וקפריסאים, נשקול מחדש מה נעשה עם חיינו כשמדינותינו מתמודדות עם חנק חסר תקדים הנובע מ"תוכניות חילוץ" מתורבתות ? או שאולי הן.. מתורבתות מדי?

עזבתי את כליל מוקסם, מבולבל.

אני מודה :

כזאת אנרכיה "מסודרת" לא ציפיתי לראות.  

רוצים לדעת יותר על כליל?

הנה האתר שלו : www. clil.org.il